טליה הייתה הבן אדם הראשון שפגשתי כשהגעתי ללמוד במדרשה. שנינו הגענו ראשונות לפני כולן ולא היה לנו מושג לאן פנינו מועדות. אז תוך כמה דקות מצאנו את פנינו מועדות לכיוון מחסן המזון שבנוב וקנינו כל מני דברים שאינם נכנסים לקטגוריית "דיאטתיים". זה היה נראה הכי טבעי בעולם, כאילו כבר הכרנו שנים. במבט לאחור אני מבינה שכל הסיטואציה הזאת התאפשרה בגלל שטליה נתנה לי את ההזדמנות להרגיש החברה הכי טובה שלה. לי ולכל בן אדם שהיא פגשה בדרך. ואני חושבת על זה שכול אחד ואחת מאיתנו נמצאים בדרך וכולנו פוגשים המון אנשים בכל יום ובכל שבוע ובכל תקופה ועל איך שלכל אחד ואחת מהאנשים האלו שאנחנו פוגשים יש משהו לתת לנו אם רק ניתן להם לתת לנו. טליה לימדה אותי לתת לאנשים שמסביבי, גם אם ההיכרות שלי איתם קצרה, הזדמנות לקבל מהם.