שמי מרילין היימן

אני אימא של טליה ז"ל.

אני מדברת עכשיו לא רק בשמי, אלא גם בשמו של מוריס, אביה של טליה, בעלי.

בשמם של ג'רמי , בנימין ודורון, שלושת אחיה הגדולים, בנינו. בשמן של גיסותיה, רנית, אורלי ואפרת. בשמם של שלושת אחייניה, אותם העריצה- כפיר, אוהב ושניר. בשמם של שלושת אחייניותיה ושני אחייניה אותם לא זכתה להכיר- צוף טל-אל שנקראה על שמה, אליענה, אמתי, אורי ופלא. בשמה של סבתה המתאבלת עליה, אורדרי בת ה-91, באנגליה.

בשמו של מוטי החבר שלה.

בשמן של דודותיה ובשמם של בני דודיה.

ובשמם של אין-ספור חבריה.

 

טליה לא הייתה רק שם היא הייתה אמיתית.

גבוהה ואצילית, הממלאת כל מקום בנוכחותה, בצחוקה, בקולה ובדעתה.

היא לא הייתה נותנת למשפט הזה להסתיים ללא מאבק, כיוון שטליה הייתה לוחמת.

היא נלחמה על זכויותיה, ותכננה ללחום בעתיד על זכותם של אחרים.

האנשים שהכירה, כל כך הרבה אנשים, מרגישים היום עד כמה גדול הוא אובדנה של טליה היימן.

אתם עלולים לחשוב- טוב, היא הייתה רק בת 21 וחצי. מה היא כבר עשתה בחייה שהיה כל כך מיוחד?

מטליה אפשר היה ללמוד מהי חברות אמיתית. היא נלחמה על זכויותיה הלימודיות מול הבירוקרטיה של משרד החינוך. היא אפילו נלחמה, ונצחה בבית המשפט, על זכותה כצרכן. היא כתבה לכנסת על הקשיים של צעירים הסובלים מפסוריאזיס ודלקת הפרקים של פסוריאזיס.

היא תכננה להיות עובדת סוציאלית.

טליה הייתה חמה, אוהבת, מלאת חיים ושמחת חיים. ועדיין, מכירה ומוקירה את הדברים שחשובים בחיים, ודעתנית. לטליה הייתה השקפת עולם ברורה בכל נושא שנתקלה בו.

היא בדיוק החלה להפוך לאדם בוגר, מעניין ומיוחד, תוך כדי התגברות על מכשולים לימודיים שנקרו בדרך.

ואנחנו היינו כל כך גאים בה.

 

מדוע נסעה באותו יום ובאותה שעה באותו כביש "מקולל"?

באותו יום טליה הייתה בדרכה מביקור אצל משפחתו של מוטי, ללימודיה במכללת אריאל, אחרי שמוקדם יותר היא עברה בדיקות רפואיות בירושלים.

באותו בוקר עוד הספיקה להחזיר למוטי את המשקפיים ששכח אצלה במכונית, ולקחת איתה את טל, חברתה לספסל הלימודים, כטרמפיסטית.

היא נסעה באותה דרך בה נהגה תמיד. היא הייתה נהגה מצוינת. אפילו, בשנייה האחרונה, טליה, באופן אינסטינקטיבי הפנתה את המכונית לעבר הגדר, מצילה בכך את חייה של הנוסעת שאיתה.

 

פעולה אחרונה זו סימלה רבות את מי שהייתה טליה, מישהי שתמיד הייתה נכונה לעזור לחבריה ומכריה. ידידיה הרבים  מספרים לנו, שטליה הייתה מוכנה לסטות מדרכה קילומטרים רבים כדי להביא מישהו הביתה בבטחה, כדי לבקר קרובי משפחה מבוגרים של ידיד, כדי לעזור לאמו של מוטי עם הקניות העמוסות.

 

מי הם אותם חברים?

אנשים שהייתה פוגשת באוטובוס, ברכבת, בתנועת הנוער, בבית הספר.

הם הגיעו להלוויה ולשבעה, בזרימה בלתי פוסקת.

הם עדיין מספרים לנו- כן, הייתי חברה/חבר של טליה. כן, היא הייתה חברתי הטובה ביותר.

אם היא הייתה פוגשת את הנאשם, היא בוודאי הייתה משוחחת עימו באותה דרך ידידותית, ומוסיפה את תאריך הלידה שלו, לרשימה האינסופית, המתארכת, במכשיר הטלפון הנייד שלה, על מנת שתוכל לאחל לו "יום הולדת שמח", בשנה הבאה...

 

 

אבל מעל לכל, בשבילינו, היא הייתה בתנו היחידה, אחותנו היחידה. זאת שתמיד דאגה שימי הולדת ייזכרו, שאנחנו לעולם לא נהיה לבד בשבתות וחגים.

זאת, שבחרה לבלות את חופשתה האחרונה באנגליה, כדי לבקר את סבתא המבוגרת.

אותה סבתא שאמרה לי לפני שבועיים כאשר ביקרתי אצלה שאין יום שעובר בו אינה חושבת על טליה.

"כל כך עצוב" אמרה.

"היא הייתה נערה כל כך מקסימה." ועיניה התמלאו בדמעות.   

זה הכאיב לי כל כך. לראות את אימי, בת 91, ועדיין בוכה על ילדתי שאיננה.

 

כולנו מאוד מתגעגעים לטליה. היא הייתה כל כך מלאת חיים, שאפילו היום קשה להאמין שלא נראה אותה שוב.

המוות של טליה הותיר אותנו עם חוסר כל-כך עמוק בחיינו, שלעולם לא יוכל להתמלא...

 

אתה- עמיאל צורף- נהג אמבולנס צבאי, שגרם לטרגדיה הנוראה הזו.

אני דורשת ממך: לא לחשוב על הרכב או הדירה שכרגע אינך יכול לרכוש, כפי שסיפרת לנו, כאן בבית המשפט. אלא, תנסה להראות מעט חרטה על החיים שהרסת.גם,נהוג לנחם אבלים כאן בארץ.אנו יודעים מה קטן ערכם של חיי אדם בעיני מערכת המשפט, כאשר חיים אלו נקטפו בתאונת דרכים.יודעים אנו, שבית משפט זה, עוד עשוי לתת לך לחזור לנהוג בעוד מספר שנים. אבל,תנסה לזכור כל יום  מה עוללת לנו.העדת כי לא חיית מאז התאונה. אתה בהחלט בחיים. אנחנו רואים אותך כאן, לנגד ענינו,אבל טליה שלנו מתה.

 

לנו, לעולם לא יהיה העונג לראות שוב את בתנו האהובה.

אנו לעולם לא נחווה את האושר לראות את טליה נשואה ובעלת משפחה משלה.

במקום זה, אנו הולכים לחתונות של חבריה הטובים, ומשתדלים לא לבכות.

אנחנו לא תמיד מצליחים.

אנחנו מבורכים בנכדים, אך לעולם לא אחווה את ההנאה בלהיות אימא לאימא טרייה.

הקשר האימהי המיוחד הנרקם בין סבתא, לאימא, לנכד נשלל ממני לעולמים. לעולם לא אראה את דמותה של טליה (בילדותה) בילדיה.

במקום זאת אני מחפשת אותה באחייניה ואחייניותיה – אך לשווא.

במקום לבקר אותה בביתה, עם משפחתה, נידונו לבקר אותה למשך שארית ימינו בבית הקברות, ולראות מולנו רק מצבה של אבן.

 

דף פתיחה

סיפור חייה של טליה

התאונה

זכרונות מטליה

·    תמונות

·    קטעי קול ווידאו

·    דברים שכתבה

·    סיפורים וזכרונות

הנצחה

·    ארועים

·    כותבים לזכרה

·    הוקדש לזכרה

·    קרן טליה למען ילדים

פורום

קישורים רלוונטיים