סיפורים וזכרונות מטליה

 

ציון בודאי (מתוך הפורום)

טליה מתארחת בבית בגבעת-שמואל, אז כבר אין איש יכול לחדור לבית הזה, בית חסום ברב חוסם דלת שריון לא חשוב אם תנסה גם פי כמה זמן , הכל חסום כי כל הקווים ( 2 קוי בזק, 2 קוים סלולאריים ועוד אחד שלה אלה ועוד כמה קוים בקצה השני תפוסים!!! )
ואף פעם אי אפשר היה לעמוד מול הקסם שהרעיפה עליך בפנייה חיננית: "ציון אני יכולה להשתמש רגע בטלפון?"

 

רנית בודאי-היימן (מתוך דברים שנכתבו ליום הזכרון הראשון)

בפעם הראשונה שג'רמי, החבר שלי, הזמין אותי לבקר בבית הוריו נלחצתי. זה מלחיץ לפגוש את משפחתו של החבר, במיוחד אם יש כוונות רציניות לגביו...
אני זוכרת את הדרך שעשינו ברכבת מתל אביב לחיפה, ככל שהתקרבנו לחיפה גברו החששות ובכל תחנה עברה בי המחשבה אולי לרדת ולסגת מכל הרעיון.
החששות נגדעו באחת עם חיוכה המזמין, הלבבי, החברי, ומלא החיים של אחותו הקטנה, טליה. היא קיבלה אותי בחום טבעי, בזרועות פתוחות, והרגשתי מיד שמצאתי לי חברה. ליד טליה יכולתי להרשות לעצמי להתנהג בטבעיות, כבר בביקורי הראשון בבית משפחת היימן.
שעות רבות ביליתי עם טליה. פעמים רבות ישבנו שתינו בחדרה, לעתים עזרתי לה בהכנת השיעורים, לעיתים ריכלנו, היא אהבה להתייעץ על בגדים, על איפור. "מה עדיף ללבוש, זה או זה?" "זה הולך עם זה?" "הנעליים האלו מתאימות לחצאית?" אלו היו שאלות קבועות עליהן הייתי צריכה להשיב. והרבה צחקנו יחד. כי טליה אהבה לצחוק.
לטליה היה חשוב מאוד להכיר לעומק את החברה של ג'רמי. החל מהפרטים החיצוניים "מה, ג'רמי יוצא עם מישהי שלובשת מכנסיים?" (שמעתי אותה לוחשת) ועד להיכרות עמוקה איתי ועם בני משפחתי. עד מהרה אחיותיי וגם אמי הפכו לחברות של טליה. בית הוריי היה לה בית, והיא יצרה יחסים מדהימים עם כל בני משפחתי. אך טליה לא הסתפקה רק במשפחתי המצומצמת – היא ניהלה שיחות ארוכות עם בני דודיי, היא היתה יוצאת לבלות עם אחותו של גיסי (!) כזאת היתה טליה. היא אהבה מאוד אנשים. היא אהבה ליצור קשרי חברות וחברים אהבו את קרבתה. בטבעיותה האנרגטית הסוחפת, בצחוקה המזמין, בהתעניינות כנה מכל הלב היא היתה מושכת אליה חברים חדשים.
כשהודענו על אירוסנו היא לא ידעה את נפשה משמחה. היא צחקה, צעקה, השתוללה וכמובן לא שכחה לשאול: "הודעתם לי ראשונה?", "למי הודעתם קודם, למיה או לי?" (לה. הודענו לה ראשונה. ידענו שזה חשוב לה... )
טליה אהבה אירועים משפחתיים. היא אהבה שמחות משפחתיות. היא מאוד אהבה חתונות משפחתיות. אני עדיין יכולה לראות אותה שמחה, שרה, רוקדת ומשתוללת בחתונה שלנו. אני בטוחה שכל מי שהיה שם זוכר.
כשכפיר נולד, ושנתיים אח"כ שניר, טליה עשתה ימים ולילות בבית החולים. "להביא לך משהו?", "את צריכה משהו?", "מה אפשר להביא לך?" היא לא היתה מפסיקה לשאול. והיא אכן הביאה לי. והביאה לי. היא הפציצה אותי בעיתוני "לאשה", קרמים, שפתונים (עד היום אני עדיין משתמשת בהם מרוב שהביאה ברוחב לב), והמון, המון, המון, המון מתנות לילדים.
היא לא פספסה אף ארוע שהיה קשור בילדים. אפילו ליום ההולדת של כפיר בגן במודיעין, היא טרחה והגיעה מחיפה.
אחותו הקטנה של בעלי חסרה לי מאוד. בבית משפחת היימן בחיפה אין מי ששומר את כל עיתוני "לאשה" במיוחד עבור הכלות שבאות לשבתות. אין מי, שבלי לשאול, מוריד בכח את המשענת ומעלה את הרגלית של כורסת הטלויזיה כשאני מתיישבת עליה. אין מי שמביא לי שמיכה מלמעלה, סתם, כי זה "יותר כיף עם שמיכה". אין מי שמגבה בכוונה את המנהגים "הישראליים" שלי בשולחן האוכל הבריטי (כמה סיפורים יש לי על זה...)
טליה, חגיגת ימי ההולדת של הילדים היתה לנו מאוד קשה השנה. לחגוג את ימי ההולדת שלהם בלעדייך?  איך זה ייתכן? את תמיד היית שם. והיית מאוד רוצה להיות גם הפעם, אילו רק יכולת.
כפיר שואל עליך המון. הוא רוצה לדעת הכל. הוא לא ישכח אותך לעולם, טליה. קנית לו כ"כ הרבה מתנות שנשארו לו מזכרות לכל החיים. הוא עדיין חופף ראש ב"שמפו של טליה" שהוא כ"כ אוהב. כן, זה נגמר כבר כמה פעמים, אבל אנחנו תמיד מקפידים לקנות לו את אותו ה"שמפו של טליה".
שניר הרויח אותך פחות משנה וחצי. אבל אנחנו נספר לו מה הוא הפסיד.

 

אוריה מטלון (מתוך דברים שנכתבו לעלון מדרשת נוב)

טליה הייתה הבן אדם הראשון שפגשתי כשהגעתי ללמוד במדרשה. שנינו הגענו ראשונות לפני כולן ולא היה לנו מושג לאן פנינו מועדות. אז תוך כמה דקות מצאנו את פנינו מועדות לכיוון מחסן המזון שבנוב וקנינו כל מני דברים שאינם נכנסים לקטגוריית "דיאטתיים". זה היה נראה הכי טבעי בעולם, כאילו כבר הכרנו שנים. במבט לאחור אני מבינה שכל הסיטואציה הזאת התאפשרה בגלל שטליה נתנה לי את ההזדמנות להרגיש החברה הכי טובה שלה. לי ולכל בן אדם שהיא פגשה בדרך. ואני חושבת על זה שכול אחד ואחת מאיתנו נמצאים בדרך וכולנו פוגשים המון אנשים בכל יום ובכל שבוע ובכל תקופה ועל איך שלכל אחד ואחת מהאנשים האלו שאנחנו פוגשים יש משהו לתת לנו אם רק ניתן להם לתת לנו. טליה לימדה אותי לתת לאנשים שמסביבי, גם אם ההיכרות שלי איתם קצרה, הזדמנות לקבל מהם.

 

דף פתיחה

סיפור חייה של טליה

התאונה

זכרונות מטליה

·    תמונות

·    קטעי קול ווידאו

·    דברים שכתבה

·    סיפורים וזכרונות

הנצחה

·    ארועים

·    כותבים לזכרה

·    הוקדש לזכרה

·    קרן טליה למען ילדים

פורום

קישורים רלוונטיים